הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ
לדבר על זן זו כמעט סתירה פנימית. על זן איננו מדברים. זן חיים, זן עושים. ובכל זאת, עבור אלה מאיתנו שלא חיו במנזר זן, יש צורך בהסבר, בתרגום תרבותי, אלא שהתרגום הזה צריך להיעשות בזהירות רבה. חכמת הזן היא גילוי של היש הרוחני בעולם שסביבנו והגשמתו. בעולם רוחני זה זרמים, כיוונים, תנועות. החיים על פי זרמי הרוח, מה שמתואר לפעמים כזרמים אנרגטיים, נתפש בעיני רבים כאירוע של ממש בדומה לקרינה פיזיקאלית, למעבר של חלקיקים בלתי נראים. התרבות שלנו מתקשה לתאר ישויות רוחניות בעולם מושגים שאיננו מדעי. שפת המושגים שלנו היא שפה מינימליסטית, חסרת יומרות. אנו מכירים במה שאנו רואים בעינינו או במה שהוכח באמצעות כלים טכנולוגיים. כאשר אנו ניגשים להסביר תרבויות עבר, תרבויות המזרח, תרבויות אשר מייחסות משמעות ערכית לעולם הממשי, אנו מתרגמים אותן לשפתינו. כך הופך ה"קי" לכוח אנרגטי, והמרידיאנים הן תעלות ממשיות של מעבר אנרגטי. כך למשל נעשו מחקרים אשר ניסו להתחקות אחר תעלות אלה (Min-Su Kim, Vyacheslav Ogay, Yong-Hui Han, Hak-Soo Shin, Biung-Cheon Lee, Kuang-Sup So, "Alcian Blue Staining Technique for Tracing the Governing Vessel Meridian in Rat", World Congress of Medical Physics and Biomedical Engineering 2006 ). למותר לציין שמחקרים אלה מעלים חרס בכפיהם, ואלה שמתיימרים להציג תוצאות ממשיות לוקים בדברי הצטדקות והתגוננות.
למאמצים השונים לתרגם את תרבות הזן לעולם המחשבה המערבי באופן הזה, שתי תוצאות עיקריות. האחת נכנעת תוך עצימת עיניים לכשלים, והאחרת המתנערת מתוך יאוש מעולם המחשבה של תרבות הזן, ואימוץ אימון פרקטי בלבד. במילים אחרות, או קיטש, או טכנופיליה. כך בעולם מתאמני אייקידו. ישנם המרבים לדבר על קי, על אהבה, על ה"יוניברס", על אנרגיות חיוביות, ויש שעסוקים באימון בלבד, ומתמקדים בפן הביומכאני של האייקידו. למותר לציין שההשפעה על העולם הנפשי רוחני של אלה ואלה קלוש, והתוצאה היא החמצה של עולם הרוח של אמנות האייקידו על מתאמנים כה רבים. במאמר זה אני מבקש להציג תפיסה אחרת של תרגום. תרגום שאיננו מעביר את התרבות המזרחית העתיקה לתרבות המערבית המודרנית אלא חווה את התרבות העתיקה מבלי לאבד את התרבות המערבית. את מלאכת התרגום הזו אני מכנה תרגום פואטי. תקוותי היא שהפנמת דבריי תביא לאימוץ ערכי אמנות האייקידו ולהזדהות רבה יותר עם סגולותיה.
הפרספקטיבה שלנו, לפחות לרציונאלים שבינינו, היא אמנם בת תרבות המערב. אנו בוחנים תדיר את המציאות על פי תיאוריות מדעיות, ושוחרים ערב ובוקר על קריאת מאמרים מדעיים, כל אחד על פי כישוריו והשכלתו. אבל כל אלה אינם מפריעים לנו להתבונן בירח בפליאה, על בן הלוויה השמימי שמלווה אותנו בדרכינו בלילה. הדמיון הילדותי שלנו הרואה את פניו האנושיות של הירח, את מי הים המלטפים, את השמיכה החמה העוטפת את גופינו בלילה. הפרספקטיבה המדעית איננה מפריעה לנו להאניש את כל הסובב אותנו. לפחות לא את חלקינו. הפליאה, הסקרנות, הניסיון להתחקות אחר רזי הצללים, אחר העננים הכועסים, אחר העצים המשוחחים זה עם זה, כל אלה הם אמנם חלקו של מי שבורך בנפש של אמן, ולא לכולנו ברכה שכזו, אבל גם מי שאיננו אמן יכול לקחת חלק בפיתוח רגישות שכזו.
אני טוען שרק באמצעות עין פואטית זו אנו יכולים להזדהות היום עם זרמי המציאות, עם האורה העוטפת את גופינו, עם זרמי הקי. אין צורך ואין גם טעם במחקר מדעי או באימוץ דוגמטי של הקביעות העתיקות הללו. כל מה שצריך הוא לפקוח עיניים בפליאה, להניח לעצמנו לשוב למבט הילדותי אולי, ולהניח לעצמנו לדמיין. את כל אלה צריכים אנו להכניס לדוג'ו. לדמיין, להזדהות עם עולם של זרמים בלתי נראים, של אור וצבעים העוטפים את גופינו ואת גוף זולתנו.
התנועה שאנו אמונים עליה כאנשי אייקידו צריכה להיות של אמן, של כוריאוגרף המדמה לעצמו את ידיו כאילו הן מציירות צבעים וצורות. גופו של הזולת לעולם איננו מתחיל ונגמר בגופו הפיזי. יש לו המשך, זרמים וצבעים. כך גם הגוף שלנו. אני סבור שההוראה צריכה להיות כזו. מלאה בהדמיות ודמיון. זהו פן חסר אצל רבים מאיתנו, אבל הוא מתקיים אצל מעטים מאיתנו. חלק מן המורים הגדולים מצליחים לבטא זאת בלי מילים. כאנשי זן העולם העשיר הזה שופע מגופם. הוא מלא בצבעים וצלילים. אל המוזיקה הזו כדאי להאזין כאשר אנו נוכחים בהדגמותיהם, ואחריה כדאי לנו לעקוב ובעיקר ללכת בדרכה.